Ora Asahel, Bimati ~ אורה עשהאל, בימתי

כאשר אני מלקטת או כותבת סיפורים משפחתיים, אני עושה זאת כשנוצר צורך. כאשר קרה משהו מיוחד שחשוב לתעדו או משום שילד או נכד שלי ביקש ממני חומר סיפורי משפחתי. למשל, לקרוא לילדיו לפני השנה, או משום שבן משפחה קרוב מזקין וזיכרונותיו עשויים להעלם ממשפחתנו עם לכתו.

הספורים המשפחתיים הנם אידיליים ומציגים את הטוב ביותר במשובה ובאהבה.

כנראה שזוהי אחת מהסיבות המושכות אותי אל הספרות היפה. שם, שלא כמו במאמר המדעי המחייב התקרבות לאמת, או כבסיפורי הזיכרונות המתועדים למען המשפחה, ניתן להביא אורות וצללים, מהמורות ומכשולים, כאבים ותסכולים, קנאות ושנאות וכל אותם יצרי ויצורי אנוש שאינם מופיעים במרבית ספרי הילדים והנוער ובוודאי שלא בספרי הזיכרונות המשפחתיים, שבסגנון זה או אחר נהיו לאפנה.

כאשר אני כותבת על עמי אלוף נעורי, אישי, חברי, בעלי , בסיפורי הזיכרונות למשפחה, הוא מופיע כמלך מושיע רב תושייה , מגן ועוזר, בעל רוח טובה.

לעולם לא תובאנה בסיפורים אלה תכונות בלתי נסבלות ואת הצורך המשכך, של האישה מול הגבר - לנקודת ראות אחרת, לצורך בשינוי.

בספור "עֵצבַּיִת" לא תוזכרנה הפעמים ללא ספור בהן הפכה חצרנו האחורית לערבוביה של כלי עבודה קרשים ברזלים ומיני חפצים מוזרים שאינני יודעת לקרוא בשמם מלווים בשקיות ניילון, מטליות וכלי ניקוי, כוסות ופינג'ן עם שאריות קפה, צלחות עם פרורי עוגיות שהסתירו את השיש המפואר שאף אותו התקין עמי במו ידיו.

כמו כן לא הייתה כל התייחסות לשעות ולימים הרבים לאין ספור שהוקדשו לעידוד יזמות חדשות, לחיזוק, למחמאות ותשבחות.

אף לא לרעיונות, שנשתלו פה ושם במארג חיים משותפים שסייעו, אפשרו, מימשו את התוצאות המיוחלות.

אכן, מאושרת אני שיש לי את עיר המקלט של הספרות היפה ושם אוכל להינשא על כנפי המלים ללא מעצור.