אורה עשהאל - "נותנת וחוזרת ונותנת כל מה שיש בה" / אדלינה קליין על "פיסות אישה"

 

הסופרת ד"ר אורה עשהאל, פרסמה חמישה ספרי שירה: "כאישון העין", "פנים לרשת", "מסגרת לדומיה", "שירי אי אפשר" ו"רצפת הזמן"(ספרי עיתון 77, 1996 -2006 ). כן ערכה והפיקה את "הזכות" ספרו האוטוביוגרפי של אביה אברהם שור, (עמיאור, 2005) והייתה היוזמת והשותפה לעריכת הרומן "במדרון" מאת סבתה הגדולה הסופרת נחמה פוחצ'בסקי (ספרי עיתון 77, 2004).

ה'אני הביוגרפי' שלה מוכר לנו מתוך "שירי אי אפשר" : ..."בַּמֹּחַ שֶׁלִי  - הַתְּמוּנָה: אֵם וְיֶלֶד/הַאֵם לֹא שֶׁלִי/הַיֶלֶד – לֹא אֲנִי (ע' 79).

באותו ספר שירה היא מתייחסת להוריה : ... "כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי מֵחָדָשׁ/אִמָּא, לָבְשָׁה צוּרָה/ אַבָּא נִהְיָה אוֹת/סָבְתָא עָדָה, מִן הַסְתם,/מְטָאפוֹרָה/סַבָּא נוֹתָר עֲשָׂהאֵל/מַזְכִּיר לִי אֶת "בַּמִּדְרוֹן"/ שֶׁהָלַכְתִּי אִתוֹ כָּל הַדֶרֶךְ/ בִיְרִידָה לְצֹרֶךְ עֲלִיָה/מְפָרֶכֶת"(עמ' 49).

בעקבות כך באה ההשלמה והופיעה התקווה:  "שׁוּב בָּאתִי אֶל דֶלֶת סְגוּרָה/...../נְעוּלה מִחוּץ לְבֵיתִי שֶׁלִי/חִפַּשְׂתִּי וְחִפַּשְׂתִּי אֶת הַמַפְתֵחַ הַמַתְאִים/עַד שֶׁמָּצָאתִי – הֶבְזֶק הַמַחְשָׁבָה:/ "אֲנִי עַצְּמִי נַעָלְתִי דַּלְתִּי/בָּהּ הַמַּפְתֵּחַ הַסּוֹגֵר הוּא הַפוֹתֵחַ"...(ע' 52). המובאות שהבאתי משיריה קשורות להתייחסותי לסיפורים בספר "פיסות אישה" בשל המכנה המשותף הקשור בגורמים האנושיים שהנם האני, הבית והמשפחה.

הפסיכולוג אברהם מסלו, בנה תיאוריה העוסקת במניעים ומקשרת אותם למדרג הצרכים האנושיים. הסכֵמה התיאורטית שלו הינה פירמידה שבבסיסה הצרכים הפיסיים והקיומיים ובקדקודה המימוש העצמי. לפי סולם הצרכים של פירמידת מסלו הגוף והנפש חייבים להיות מאוזנים מבחינת ספוק הצרכים הבסיסיים והרוחניים. באם קיים חסר יש צורך למלאו לשם איזון ויציבות ולכן עשויה להיות נסיגה, לרמה נמוכה יותר, בשלבים שונים בחיים או בגלל אירועים חיצוניים. החסר בתזונה או באהבה מבקשים השלמה, ורמה שאינה ממומשת לא תשמש כגורם מניע ולא תאפשר מעבר לרמה גבוהה יותר.

בספר הפרוזה החדש של אורה עשהאל "פיסות אישה" אנו מתעמתים מיידית עם אותם מוקדים של חסר השואפים להשלמה ושאתם התמודדה גבורת הספר לאורך הסיפורים השונים ולהם יכלה.

מדוע בחרה הסופרת בשם: "פיסות אישה"?! מדוע לא השתמשה במונח השלם 'אישה'? דבר שהיה אולי מעורר מחלוקת ציבורית וויכוח בקרב העוסקות באג'נדה הפמיניסטית...   מסתבר כי אותן 'הפיסות' עליהן הצביעה כשם לספרה, מעוררות אמפתיה ותהודה, הן מצביעות על חולשה נשית, מרירות, צער, ובעיקר חוסר ישע, סימנים הפזורים לכל עבר בספר ויש ללקטם מכל מקום אפשרי, כאשר הם מובאים מהעבר מההווה ומהעתיד וניתן לאחותם אל פסיפס של עולם מיותם וזנוח. גם תמונת הספר, פרי מכחולה של אדריאנה נווה, למרות הנינוחות (כביכול) בה שרויה אותה דמות נשית שחציה יושבת/שוכבת/מרחפת – הרי היא מצביעה על  אווירה שיש בה דריכות סמויה בלתי ניתנת לתפיסה. מאחורי הדמות לא נמצא כסתות, ומעל ראשה אין הגנה של תקרה. מבטה אינו ישיר, היא צופה במרחק רב מ'נפשה' אל נוף שומם ופתוח. אין דלתות ואין חלונות. רק קיר חוצץ בינה לבין האפשרויות – אולי להמריא?! כאותו ברבור שהיא חולמת שהיא רואה בעיני רוחה במדבר הצחיח המונח לפניה.

הנה כי כן, אותה חזות, מקבלת מימד אנושי מאד וחשוב בספר. והמחברת ה'כל יודעת' מריצה את הדמות ממושבה הקבוע שבשער הספר  כך שהפיסות הנשיות שלה שבות, מתאחדות ומתחברות אחת אל רעותה, בעת קריאת רומן-הסיפורים.

ברוב הסיפורים מופיעות דמויות נשיות אימהיות החיות  את רגעי העצב והאושר של ילדיהן. אנו חווים לעיתים מימד מינורי ולעיתים מימד  תלת-מימדי של ניסיונן  להגן על בני משפחתן בכל רגע נתון. למעשה האימהות הן המובילות והדומיננטית בספר. כשבני הבית נקלעים לצרה האֵם תמיד שם למענם.

כך בספור "תיקנים" מצליחה האֵם, יהודית, להציל מבעוד מועד את בנה הבוגר שנפל למשכב בעיר אחרת.  היא מוצאת אותו שרוע על הרצפה שקוע בחום גבוה ובהזיות כשדמותו מכוסה בתיקנים... (ע' 26).

בסיפור "נחש מסוכן" האם מופיעה כעקרת בית שכל עולמה נתון  לעול הבית ולגידול הילדים והיא מתמודדת הפעם מול נחש מסוכן בעוד הבעל מצוי בנסיעותיו העסקיות בחו"ל... (ע' 147 ).

"הבית המכושף בנס הרים" מספר על האישה - האם  שמצליחה להתמודד עם 'בית קיט', בנוסף למשק ביתה היום-יומי כאשר הכישוף מאפשר את התמודדותה (ע' 57).

"תחתונים ירוקים" מציג את  הדמות האימהית כמעורבת רגשית בחיים הרומנטיים של בתה (ע' 32). ב"רוכבת על מטאטא" מגוללת הכותבת סיפור מעט  שונה מהקודמים, הפעם הגיבורה הינה אשת איש ועקרת בית הנתונה למרות בעלה והחיה במין בועה של פנטזיות שבנתה לעצמה. היא חיה במציאות המאפשרת לה לחולל טיולים סביב לעולם עם 'מטאטא של מכשפה' ולרכוש  כל מה שחפצה בו מבלי לתת דין וחשבון לבעלה, שכל עניינו מתמקד במין ובתזונה והיא חשה בעולמה הבדיוני שגם במטבח השתלט הבעל כ'קצב-טבח', וחגג את ארוחתו הדשנה באכילת גופתה... (ע' 39 ).

הנה כי כן, ייתכן  שאותן 'פיסות' של הקרבה באות על מנת שתהייה מושלמת  כאֵם, הנמצאת תמיד במקום ובזמן הנכון  אליהם היא נדרשת, כרעייה המספקת את צרכי בעלה וכעקרת בית המנהלת את משק ביתה בסדר מופתי. הן, הפיסות, מהוות את המרכיבים המעניקים בידיה את תעודת האושר של מהות קיומה כאשר המושג 'שלמות' הוא מושג מאד כוללני ורכושני שהיא חווה אותו ביומיום שלה. איפה תוכל לשבת ולחשוב ולהירגע מכל זה...? היאך תושג השלמות?  מסתבר שלא רק שמין 'חיה' שכזאת, ה'שלמות', אינה בנמצא, אלא שהאני של הגיבורה  אינו מעניין אף אחד מלבדה. וכך, בעת מעשה גבורה והצלה שעשתה לאישה אלמונית שנקלעה למערבולת בעת ששחתה בים, הרהרה אדווה:

... הן היה זה לא מזמן שכמעט מסרה את נפשה, נותנת וחוזרת ונותנת כל מה שיש בה, עוד ועוד עד להתמסמסות.../... היא אמרה כן לכל בקשה וניסתה לרצות את כולם. כך במקומות עבודתה, כך עם ילדיה משפחתה וידידיה. תמיד נדמה לה שלא עשתה די (ע' 75).  והמחברת 'הכל יודעת' מוסיפה באותו סיפור, "האישה מחוף סידנא עלי" :

 ... במשך הזמן למדה אדווה לאהוב כל רגע בשפת הים. היא למדה את השפות השונות בהן דיבר אליה הטבע, היא הוקסמה משפת המים, משפת השחפים, משפת האצות, משפת הסימנים בחול, מהשינויים המעוררים אצלה שאלות שהיא שואלת מי שאינם אנשים... "סלעים – האם כולכם מצבורי אבנים שהוצמדו ביד אדם וקרסו למים לתת למשברים מקום להישבר, לעטוף ולחבק". והם עונים בקולות של רוח וגלים ברורים האומרים: "אנחנווו גם מהטבעעעע וגם ששששל בנייייי אאאדדדדדםםםםם". (עמ' 72).

ובהמשך, התחילה להרגיש שייכות וכך נכתב: היא חשה את מכחול המים מלטף בבשרה, את החול בכפותיה, שמעה את רחש הרוח, והרגישה שהנה היא חיה ותמשיך לחיות. חשה פרפורים קטנים בבטנה עולים כלפי חזה, מרגישה נאהבת, נחשקת, רצויה ושייכת לחוף ולבוקר הנהדר. ובכל זאת הגיבורה שקועה ברגשות אשמה של עצם היותה, דבר שהוטבע בה בעת צאתה לאוויר העולם. וכך נרשם בהמשך ... רק אתמול חזר אביה לנסות ולהעביר, שוב, רגשות אשם מעצמו למעגל שלה והיא ידעה לענות לו: "אני נשארתי בחיים ואני לא אשמה". אבל המחשבות אינן פוסקות, כמו וילון של קצף גלים, בינה לבין עולם הדברים. מסתירות עוטפות וחוצצות בינה לבין כל האנשים, כל הדברים...

מחזור הסיפורים העוסק בילדותה של גיבורת רומן-הסיפורים, מובא בחלקו השני של הספר ובו החלק הקשה והטראומטי בחייה של הילדה, רננה, כאשר היא כבר בגיל 'הזכירה' המהווה גורם משפיע על ההמשך... בסיפורים אלה חווה הקורא השתלשלות טראגית של אירועים בילדות יתומה מאם שלמרות המצב הפיננסי הטוב של בני המשפחה הענפה, הם לא מצאו לנכון לגדלה בביתם ושילחוה בגיל שלוש לפנימייה בקיבוץ. שנותיה כילדת חוץ בקיבוץ גרמו לה סבל רב והיא ייחלה לשוב אל חיק אביה. כל מבוקשה היה להיות שייכת ואהובה, דבר שנחסך ממנה בימי ילדותה. גם בשובה לבית אביה ספגה יחס קר ודוחה, נאצות וחרפות מאם חורגת, אב שלא טרח לשוחח ולהבין ושהיה עסוק בענייניו. ממבצרה הדל בדירתו  נשלחה לגדול לבית משפחת האם.

שנותיה של רננה בדירת אביה בתל אביב עברו בבדידות, בחוסר תשומת לב ובדחייה. ללא חברים וספרים, ללא צעצועים ודברי מתיקה, ללא אהבה, חיבוק וחום ממשפחתה. שם הייתה ללא חדוות חיים וללא צחוק ורוב הזמן הייתה ילדת רחוב זרוקה ועזובה, לא שייכת לבית, לא שייכת לחברה. היא מזכירה חברים בודדים, שהתגעגעה אליהם, כמו נילי ורענן מהסיפור "ים יבשה". אותם ילדי השכנים שהתגוררו בסמוך לדירת אביה ושהורשתה לשהות בביתם, בעת העוצר שנהגו הבריטים להטיל על התושבים בימי המנדט (ע' 134).

הסיפור "קקאו חם" מרגש עד דמעות. הוא נכתב בחשיבה של ילדה בת שש, דבר הדורש מהכותבת, המספרת על רננה, לדלות מילים, ומחשבות  של ילדה החווה את אכזריות הגורל על בשרה (ע' 97) ובו מופיעות השורות הבאות:

 היא חשבה שהאיש הקטן בקופסה חבר טוב של אבא וגם שלה ולכן נתנה לו לטעום מהקקאו שלה, ויתרה על לגימה שלה לטובת הקריין שאסור לו לצאת משם הוא צריך להגיד כל מה שיש לו מתוך הקופסה...//... אבא לא אמר לה לילה טוב שישה ימים ואחר-כך אמר, "איכשהו נמצא לך פתרון, זה לא יכול להמשיך כך" אבל זה המשיך, משך שנתיים ארוכות וקשות. היא לא כעסה בכלל על אבא המסכן שכל יום הלך לעבודתו הקשה וחזר עייף...// היא חיה תמיד בתחושה של מי שרוצה לסיים את אותו ספל קקאו נפלא שאבא הכין לה בילדותה...

קטע מרגש נוסף, של געגועים למילה טובה מאביה – נמצא בטיול שעשתה בחברתו כשהיא מחזיקה במוט המתכת של עגלת התינוק של אחיה החורג בסיפור: "צריך לצלצל פעמיים" (ע' 120) ... הבינה שהלכה לאיבוד ופחדה שאף אחד לא ימצא אותה...//... לאבא שלה יש תינוק חדש ותמיד אומרים לו שהיא ילדה לא טובה, מי ירצה אותה בכלל"?!...המורה אומרת שהיא לא מצביעה ולא מקשיבה, והאישה של אבא צועקת ומתלוננת שהיא קשה. רננה עצרה את הדמעות שלא התאימו לשמלה היפה שלה (שמותר היה ללבוש רק בימי שישי) ואחרי פרק זמן ארוך מאוד גחן אליה פתאום אבא שלה. פניו היו טובות והוא אמר: "אל תעשי לי את זה יותר אף פעם, את שומעת? דאגתי לך נורא". הוא לקח את ידה בידו ולא עזב אותה עד שהגיעו לחדר המדרגות של ביתם...

הסיפורים מגשרים מעבר למקומות ולזמנים והם מציגים את האישה, שדמותה מתחזקת ומתחוורת לנו בעוד הפיסות מתאחות, שכן המפגש היותר מאוחר התקיים עם האב משבגרה ולה ילדים משלה. וכך רשום בסיפור: "שתי פגישות": ... היא תמיד רגועה, לבושה, ענודה ומאופרת בקפידה. הוא נהנה לראותה מטופחת כל כך בפגישותיהם וגם הוא נוהג להקפיד על הופעתו החיצונית ועל לבושו...//... הם נפגשים כבר יותר מחמש שנים. מדי פעם. הוא תמיד חושש ויחד עם זאת מקווה שיראו אותם ביחד. שיחשבו: "עם האישה הזו הוא נפגש, בגילו... לקח הרבה זמן עד שהסכים לשבת אתה בבית קפה...//... הפגישה הראשונה הייתה מרגשת מאד. הוא לא היה מסוגל להתנתק, רצה להישאר אתה עוד ועוד, והם ישבו יחד ארבע  שעות כאילו השעון עמד מלכת...

(ע' 101).

בסיפור: "צריך לצלצל פעמיים", נפגשת רננה עם אשת אביה פנים אל פנים ובו גם מובאות שיחותיה הקצרצרות עם אביה, דבר המאפשר  לקורא חיבור לזיכרונות ילדות שלא במהרה ימחקו:

... רננה רצה בהתרגשות אל האישה היפה כשידיה הקטנות פרושות לחבקה. היא קראה לאישה "אימא!" אבל האישה המטופחת אמרה בקול צונן..."אני לא אימא שלך". "שבי כאן על הכיסא", הצביעה על הכסא במטבח, ליד הדלת למרפסת...//... רננה הבינה שהאישה הזו של אבא היא האימא של האח החדש שלה. איפה אימא שלה? זאת לא העזה לשאול. האישה לא דיברה איתה כלל. אבא שלה היה עסוק, הוא לא היה בבית, יצא השכם לפני שהלכה לבית הספר וחזר לעת חשכה. כשהחליף אתה עשר או עשרים מילים ביום היא הייתה בעננים מרוב שמחה... (ע' 118).

הספר "פיסות אישה" מסכם חלקיקי חוויות של ילדות בצד חלומות ושאיפות של אישה ואֵם.  הציטוטים המרומזים, שהובאו בתחילת רשימה זו, מספרי שירתה של המחברת, מסייעים להשלמת תמונה בה כל החלקים יחדיו מחברים פנים המגיעות לכדי הגשמה ואולי גם להרבה השלמה ובשלות.