'אר-נאיב' גם בספרות היפה - דברים שאמרתי בבית הסופר ב20 למאי, באירוע של כרמית

האפשרות להביא בבלוג את הדברים שקרו ונאמרו באירועים הספרותיים, בין אם במלל ובין אם בהוספת תמונות ממש מדליקה. הנה, לאחר התכתבות בפייסבוק אודות האירוע של כרמית רינצלר באגודת הסופרים העבריים ב20 במאי, אני יכולה להביא כאן את הדברים שאמרתי. בעתיד אנסה להרחיב, בין אם כאן או ברשימה/ות בבימות ספרות. זאת משום שעלה בדעתי שגם בספרות קיימת התפעה של 'אר-נאיב' וזה דבר שיש להתייחס אליו כתופעה ולאו דווקא בהקשר לכותב אחד מסויים בלבד.

כרמית רינצלר – כתיבה בסגנון אר- נאיב

יש אנשים שהכתיבה נותנת להם טעם לחיים. הסיבה לקום בבוקר. המפלט מהמציאות שהיא לעיתים אכזרית וקשה מנשוא- המפגש עם המחלה, המוות, המכשולים בדרך. ולעתים אושר ושמחה המחייבים אותם לתת ביטוי – נפלאות היקום והטבע, האהבה, או מחשבות משתוללות בראש ורוצות להיכתב על מנת, להראות ולהישמע.

המפגש עם אנשים אלה תמיד מרתק בעיני. הם שייכים לעולם היצירה והאמנות . כרמית שייכת לקבוצה זו ולכן, למרות שטרם הכרתי אותה, נעתרתי לבקשתה לקרוא את ספריה ואף להגיב עליהם.

דבר נוסף המחזק אותי בעניין זה של התייחסות אל הכותב, היא העובדה שאנו בתקופה רבת תמורות מבחינת המדיה והספרות. הכלים החדישים משנים את סדרי העדיפויות וכללי המשחק. הקוראים הנאמנים ביותר הנם הכותבים עצמם המהווים אוכלוסיה בעלת דינמיקה פנימית, הכרויות והפריה הדדית.

קיבלתי מכרמית שלושה ספרים. שנים שירה:

צמחים דומעים בלי בכי (1994, הוצאת סער)

עם כתם של אור וכתם של עלה (טרקלין, 2012)

אחד סיפורת:

אפיקי הלב (פיוטית, 2014).

אני משייכת את כרמית רינצלר לקבוצת הכותבים בסגנון ארט-נאיב Naïve Art.

תשומת לבי הופנתה לכך שיש בקרבנו כתיבה בסגנון זה, בעקבות כתיבתה של המשוררת חיה בנצל. עד כה נתקלתי במושג באמנות החזותית בלבד. לפי הויקיפדיה הוראתו "זרם אמנות המאופין בפשטות ילדית בחומרים ובטכניקה" חלק מהאמנים המציירים בסגנון זה אכן חסרי הכשרה מוקדמת , אולם בהחלט לא כולם. כיום זהו ז'אנר נחשב. העבודות מוצגות במוזיאונים ונמכרות בגלריות , הסגנון נלמד באקדמיה, והתחום מוערך. אני אישית נשביתי בקסם עבודות אלו במוזיאונים וכאשר אני נתקלת בשיריה של חיה בנצל אני מיד מזהה שאכן גם בספרות קיימת צורת ביטוי זו שיש בה את טל התמימות הבתולית, הרומנטית, אפילו כיום במאה העשרים ואחת ובצד תובנה מעמיקה.

מיד בקריאת שיריה הראשונים של כרמית הבחנתי בהשתייכותם לז'אנר האמור של אר-נאיב.בספר שיריה צמחים דומעים בלי בכי השיר הראשון הוא "צמח שותת דם" כבר כאן קיימת בבית הראשון האנשה של הצמח, כבספרות ילדים. הצמח שותת דם ומזיל דמעות. בבית השני עוברת כרמית אל האהוב כאשר החיבור הוא באמצעות נוזלי החיים המתחלפים בשיר אלו באלו הדם, הדמעות, הגשם. "ראיתי נביעה" אומרת המשוררת בשיר בעל מורכבות רבה שכל כולו 14 שורות קצרצרות . שיר לירי מקורי זה הווה בשבילי הקדמה מושכת לב לעיון בשיריה האחרים. שירתה של כרמית לירית, אסוציאטיבית, מחוברת מאוד לפנים ולחוץ, לטבע ביקום ולטבע האנושי. יש בה ביטויים ייחודיים לכרמית: "פרגודי אבלות", "לטיפות של בראשית", "אלפי שתיקות בוכות", "גשם ימי". עם הבגרות והנסיון עדין יש בשירה זו את דמות הילדה המחפשת: השלמה, פיוס, בטחון. שיר חזק המצליח להביע את תחושת הייאוש הוא "נשב בי רוחות" שבעמוד 14. "וגם / הצורך של / היקום / לקום ולהתקים! " שירתה מסתורית, בלתי ישירה. הקורא נותר בתחושה שהדברים עלומים. רגשות, תהיות, הרהורים מועברים באמצעות מושגים ומראות של גרמי השמים, הצומח, חלקיקי האור והאוויר. פעמים רבות המשוררת בהזדהות כזו עם עולם הדימויים בו היא משתמשת של הרוח, הגשם, העצים, השמש, עד שהיא ודימוייה נהיים לישות אחת כבשיר המביע שכול "פאת ראשי עלעלים" שבעמוד 50. בבית האחרון בשיר היא אומרת: "פאת ראשי, / עלעלים נטוים, מבֻישים, /.... "ומסיימת באמירות של גומת העץ ובביטויים: שלכת חננית ו"נושרת".

הזדהות זו ברורה עוד יותר בשיר השני (עמ'8) בספר שיריה "עם כתם של אור וכתם של עלה". בשיר: "פעם אהיה צמח" יש השלמה עם המוות ההבנה וההשלמה שהסוף אינו כה סופי, היא שהוא הצמח יתכלו לפרודות שתתחברנה מחדש. שיר זה גם מאשש את טענתי בדבר הז'אנר של כתיבתה. הוא מסתיים במלים "ישמח הילד שאשב / בכפות ידיו, / צמח / אהיה ". כך גם בשיר "מן הירוק הירוק" (עמ' 67)המסתים במלים: " ילדה / בודדה / מגששת בשדות" .בספר שיריה הראשון שהתייחסתי אליו, בעמוד 18, מופיעה שירה בפרוזה עם עושר ביטוי מרגש המבשר את ספרה "אפיקי הלב".

הטקסטים הקצרים המופיעים בספר "אפיקי הלב" אינם אחידים מבחינה סגנונית. היא פותחת בסיפור עממי עם מוסר השכל "כוחה של צוואה רוחנית". ממשיכה בסיפור מפי דוברת אלמונית המתאר תחושות של בת מאומצת הקטע השלישי "ימיה הספורים של יוהנה משלב הרהורים המובעים בלשון לירית עם סיפור חיים, מעין שירה בפרוזה אסוציאטיבית. קטע נוסף "שנים של צפייה" מהווה מונולוג – הרהורי אישה. גם "חיי ילדות" ו"גורלו של אדם" הנם הרהורים המובאים כטקסטים קצרים.

"סיפורים מכתביה של נילי" מביאים אל הקורא את עולם הנעורים ובכך מתחברים כז'אנר, אל שיריה הכתובים בסגנון האר-נאיב של כרמית רינצלר".